"שומר החומות" וחג השבועות

מקורו של המושג "שומר החומות" הוא במגילת שיר השירים. במפתיע, הסמליות שלו במגילה מהדהדת את האירועים האחרונים (סיון תשפ"א) וגם את חג השבועות. השומרים מוזכרים פעמיים בשיר השירים – בפרק השלישי ובפרק החמישי. אביא כאן ניתוח קצר של שני הפרקים והסמליות של השומרים בהם.

הפרק השלישי פותח בקולה של אישה האומרת:

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת

בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו

אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת

אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו

מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר

אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם

כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ

עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי

האישה מחפשת את אהובה ברחובות העיר ומאמינה שהשומרים יכולים לעזור לה, אך הם מתעלמים ממנה והיא מוצאת אותו בכוחות עצמה, מביאה אותו אל בית אמה שם הם יוכלו לכאורה לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

אך מיד אחרי המילים האלו מופיע הפסוק:

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם

בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה

אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ

אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ

כלומר האישה מגלה בדיעבד שהייתה נחפזת מדי ושכדאי היה לה לחכות עד להתעוררות האהבה מצדו של האיש. מכאן ועד לסוף הפרק, מתואר יום החתונה שבו מתגלים בהדרגה הצדדים הבעייתיים של הקשר. אלה שגרמו לאישה להתחרט על החיפזון.

בנות ירושלים שואלות:

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן

מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל

הדימוי הוא של כלה המגיעה מן המדבר לכיוון ירושלים, אפופת קטורת יקרה. אך כשהיא מגיעה לשם היא מגלה כי:

הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה

שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל

כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה

אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת

זוהי הפגנת כוח ועוצמה של המלך שאינה מאפשרת אינטימיות אמיתית.

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם

המיטה עצמה מפוארת ועשויה מן החומרים היקרים ביותר, אך מרוצפת באהבתן של אחרות. כלומר אין בקשר הזה בלעדיות ונאמנות.

הפרק מסתיים בפסוק:

צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.

האישה קוראת לנשים האחרות, בנות ציון, לצאת ולחשוף את ההתנהלות של המלך ואת יחסו הנצלני לנשים.

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן

מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל

הוא פסוק מפתח הרומז לנו שאפשר לפרש את הדמות הנשית כמייצגת את האלוהות, זאת שעלתה מן המדבר עם בני ישראל כשהיא אפופת קטורת שהוקטרה במשכן. תימרות העשן מייצגים את מעמד הר סיני שבו נכרתה ברית זוגית בין האלוהות לבין עם ישראל. זהו יום הנישואין שלהם.

אך כשהאלוהות מגיעה לירושלים, היא מגלה כי המיטה כלומר המקדש, מקום המפגש, מוקף בגיבורים אחוזי חרב, תצוגת שליטה כוחנית שאינה מאפשרת מפגש זוגי אינטימי בין האלוהות לאדם. בנוסף, אין בזוגיות הזו נאמנות. ההידור והפאר של המקדש לא מצליחים לחפות על כך.

האלוהות מצטערת בדיעבד על שהייתה נמהרת מדי לחזר אחרי האדם ולהביא אותו אל מתחת לחופה, כלומר לתת לו את התורה. אין עדיין בשלות מצדו לקשר של אהבה.

בפרק החמישי מתואר מצב דומה שבו האישה יוצאת לחפש את אהובה ופוגשת את השומרים. היא כמו מספרת שוב את הסיפור אבל הפעם מגלה לנו עוד רובד שלו.

בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי

מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר

הִכּוּנִי פְצָעוּנִי

נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת

בפרק החמישי מתגלה הזהות של השומרים כשומרי החומות. אלה שלכאורה אמורים להגן על יושבי העיר ירושלים, אך למעשה הם עצמם מבטאים אלימות ותוקפים את האישה. אם נפרש גם כאן שהאישה היא האלוהות, ניתן להבין כי שומרי החומות הם שומרי המסורת או הממסד הדתי. נראה שהאלימות שלהם פוגעת באלוהות עצמה.

האישה משביעה את בנות ירושלים לעזור לה להעביר מסר לאיש על רצונה האמיתי:

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם

אִם-תִּמְצְאוּ אֶת-דּוֹדִי מַה-תַּגִּידוּ לוֹ

שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי

האלוהות קוראת לבנות ירושלים, או לנשים בכלל, להעביר מסר לאדם שכל רצונה הוא באהבה. לא בשמירה כוחנית, לא במקדש מפואר, לא בברית שאין בה הקשבה אמיתית. רק באהבה.

בפרק האחרון של שיר השירים הקריאה הזו מתעצמת כשהאישה מבקשת מן האיש:

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ

כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה

רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה

כלומר האלוהות מבקשת מאיתנו לשים על עצמנו חותם של אהבה. רק כשנצמח מספיק כדי לפעול מתוך אהבה, נהיה בשלים לקשר עם האלוהות. נוכל להיות אתה בברית אמיתית.

מגילת שיר השירים נוגעת ברבדים בסיסיים של הקיום וחושפת דפוסי עומק המתקיימים בהם. ניתן להבין אותה כעוסקת בקשרים בין אישה ואיש או בין אלוהות ואדם. בשני המישורים חומות והפרדות שאמורות להגן לכאורה מתגלות כחלק ממנגנונים אלימים של דיכוי. המגילה קוראת לנו לצאת מן החומות אל השדה הפתוח, בו ניתן להיפגש ולכונן קשרים הנאמנים לאהבה.

בחג השבועות אנו יכולים לשים על עצמנו חותם של אהבה, להתחייב לפעול מתוך אהבה. זוהי הברית האמיתית. זהו רצונה של האישה בשיר השירים המסמלת את האלוהות. את הפסוקים הפותחים את הפרק האחרון אומרת האישה לאיש, אבל הם נכונים ומתאימים להיאמר גם בין עמים:

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי

אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא-יָבֻזוּ לִי

אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי

אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי

הלוואי שנבשיל לומר מילים כאלה לבני העם האחר.

התמונה לקוחה ממגילת שיר השירים באיור זאב רבן, בצלאל, ירושלים, תר"ץ (1930).

מקור: Winner's Auction